חוויות של הורים
משחק ילדים (מתוך האתר – מיומנו של אב מאובחן)
היי!! זה "משחק ילדים", נשמע הכי פשוט, הכי מזמין
הלא כולנו היינו פעם ילדים
אבל אז מתחילים,מנסים וגילויים מרתקים צצים
אחדים, מתי מעט, עושים זאת בטבעיות גדולה
אך רובנו לא כמותם.
כמו בצל, שעטה עליו המון שכבות
שכבות של שנות חיים,הקיפונו בחומות.
לעיתים נדמה כאילו בצללית המבוגר
ילד קטן כלוא, מחכה לשחרור המיוחל.
נדמה כאילו ניסיונות להשתחרר,להשטתות
מלוות בעינים בוחנות, אמיתיות, דימיוניות
בביקורות קטלניות: "נו, עם הורה שמתנהג כמו תינוק, מה כבר מהילד אפשר לצפות "
אך הזמן עושה את שלו,
אט אט המבוגר מקטין את צילו
גם כאן התמדה נותנת תקוות
מתחילים במשחק זהיר, חלילה לא לצעוק
אבל הלקוח קשה, "הילד לא מתרגש",
יש להגביר את העוצמות!
ומגבירים את העוצמות, מבליחים זכרונות
הילד שבך מבצבץ, מאיים כבר לפרוץ
והוא פורץ, מאבד את הגבולות
המשחק קולח, אין שום עכבות
עד שסר הצל, אותו כמעט ולא ניתן לראות
אתה חופשי עם ילדך, חופשי מהבריות
ונדמה כאילו כל אותן עיניים מבקרות,
מלאות קנאה על החופש להשתטות.
רגע מופלא של חסד בתוך ים תלאות
ילדי המיוחד העניק לי מתנה נוספת,
אחת מיני רבות.
מסע משפחתי
מפיו של ש.מ – אביו של גבריאל:
… קשה לתאר את הדרך ב DIR אליו הגענו די בטבעיות לאחר שהתייעצנו בנושא עם כמה אנשים שהכירו והבינו את גבריאל. התאמנו את עצמנו למה שמתאים לילד ולא מה שמתאים לנו. שמנו לנו מטרות לא קלות, שאיפות גבוהות והצבנו את החיים שלנו ושל כלל המשפחה בתוך ההווי של העשייה. ידענו, שבכדי שגבריאל, לבד, ירכוש כלים לחיות בעולמנו בלי להתמודד עם אתגרים יום אחר יום בכל היבט אפשרי- עלינו להרתם למסע הזה ביחד איתו.
הדרך של פלורטיים היא באמת דרך חיים. דרך שמכניסה את ההורה לתוך העולם של הילד ומשקפת למבוגר איך הילד רואה ומכיל את העולם ואת מה שהחיים ״זורקים״ עליו.
הילד הוא רך, והרגשנו שבגישת הABA מקשים מדי. במקום לעצב וליצור, מנסים להכניס לשבלונה. זה לא היה עובד אצל גבריאל.
לכן התהליך היה של בניה, של תיווך, של כיוון ושל חוויה משותפת. מיד הבנו את הצד החיובי אך כהורים צעירים היה מאוד קשה לשבת מול סרטי הוידאו של הטיפולים ולקבל ביקורת, בונה ככל שתהיה. בהתחלה אני זוכר שניסינו לגונן אך מהר הבנו שצריך לשנות כיוון ולזרום עם ההדרכה. מהר מאוד באו הפירות.
לאשתי, שעלתה ארצה מצרפת, היה מחסום שפה (הרי אז לא דיברה עברית כלל) והביקורים במרכז בייקר היו לה קשים מאוד מבחינה אישית. אבל הכלים נרכשו והתקדמנו.
הייתה מטרת על וגבריאל שעט קדימה ולמעלה. בגן התקשורת שלו קיבלו את הפלורטיים בברכה ושילבו אותו ביום יום שלו בגן.
כשהגענו לטיפולים אצל י׳ ומ׳ (מטפלות DIR מוסמכות) כבר היינו יותר בשלים ועם גבריאל יכולנו לעלות הילוך והוא ממש פרץ קדימה: כל הישג קטן היה מחזק את הבסיס יותר. כל הישג היה מחזק אותנו יותר.
בטיפולים גבריאל היה מוביל, אנחנו למדנו לנתח את המושג של מעגלי תקשורת ואט אט התמקצענו והעלנו את הרף. ההכוונה של המטפלים הייתה בדיוק כך: לכוון, לתת טון, להחזיר לנושא, לחדד. בפלורטיים אומרים שההורה עושה את העבודה עם הילד, כשחקן ולא כקהל. זה המתכון שהתאים לכולנו.
שעות הטיפול היו לימודים נטו: היצירתיות של המטפלת, פתרון בעיות והתמודדות עם משברים, והכל בLive עם דוגמאות ליישום בבית, כמודל ולא בסגנון ״שאלה-תשובה״.
בפעמים שנפגשנו עם המטפלים למדנו לא רק על הילד שלנו ועל ההתפתחות שלו, לא רק טכניקה ו״מה כן ומה לא״ – למדנו להבין את הראש שלו ומה הוא רוצה מאיתנו, מהעולם, מעצמו.
לפעמים המפגשים עם המטפלים נהפכו יותר לייעוץ על הורות בכלל. הרי המודל כולל בתוכו את המודעות למשפחה כולה, לאחים ואחיות ולחיי המשפחה כתא שבו כולם מתמודדים עם הבעיה של גבריאל. המודל מכיל זאת ומקנה חשיבות על לכך. עובדה זו ריתקה אותנו לדרך הזו ולמודל הזה.
המטפלים ראו בכך חשיבות גדולה: הכלה של הבעיה ולא מידור והבלטת ה״הבדל״. גם כאן היו תמיד תשובות להתלבטויות שלנו.
אנחנו מאמינים שהצלחנו לחדד לגבריאל את האמפטיה לאחר, ואת ההבנה של האנשים סביבו, לדעת איך להבין את האחר. ללא ההכוונה של פלורטיים איננו מאמינים שזה היה יוצא ממנו.
זה מקסים לראות איך הדרך הזו היא כמו לכבוש הר: לאט לאט מסובבים את ההר בספירלה, עולים בהתקדמות ומתקדמים בעליות קטנות. פוגשים מכשולים וביחד עוברים. כשסוף סוף מגיעים לפיסגה רוצים עוד – לכבוש את ההר הבא!!
יש תמיד עוד הר. גבריאל גדל והאתגר משתנה ומסתבך. לפעמים אני מחזיר את גבריאל לימים של הטיפולים שלנו ומזכיר לו: ״כך מתמודדים״.
אמא משתפת במפגש עם המודל
זמן ביחד- המסע הקסום לפגוש מחדש את הילד שלך והילד שבך
איך אפשר להגיע אל הילד? אל כל ילד? איך אפשר לגרום לו להתעניין בקשר איתך להרחיב את משך העניין שלו בך ? את משך היכולת של שניכם לשחק ביחד להיות ביחד?
במסעי כאימא לילד בן שנה וחצי, עם קשיים התפתחותיים שונים שאלות אלו היו ועדין מהותיות ביותר עבורי
את מודל ה- DIR פגשתי לראשונה בצורה מעמיקה במסגרת השתלמות בקורס "עקרונות מודל ה-DIR"
ובחיפושי אחר שילוב גישות נוספות בעבודה הביתית האינטנסיבית שהתחלנו כהורים לעשות עם בנינו .
לאורך שלושה ימים נפרשה בפני כל משתתפי הקורס תמונה מרהיבה של האופן המעמיק בו אפשר ללמוד את הילד וללמוד איך לבנות את הגשר אליו .
על-ידי שימוש בלמידה מעמיקה של הילד, צרכיו האינדיבידואליים, המקום בו הוא נמצא בכל רגע נתון והאפשרות לפגוש אותו .
במשך שלושה ימים מרתקים למדו על ששת השלבים התפתחותיים על-פי המודל ועל עקרונות ה- FT של הזמן ביחד . שמעתי וקראתי על המודל כבר קודם ,אבל ללמוד ולהבין אותו לעומק ולראות דוגמאות מדהימות של עבודה עם ילדים ולאן זה מביא אותם זה כבר משהו אחר לגמרי
"לכו בעקבות הילד" "סגרו מעגלי תקשורת", אלו מושגים שחזרו שוב ושוב- ככל שזה נשמע ונראה פשוט ונכון כך זה בעצם כל-כך מורכב ומאתגר ודורש ממך לחשוב להיות יצירתי ולא לוותר
בדרך לפגוש את ילדך אתה קודם כל צריך לפגוש את עצמך : את הפחדים את התקוות את הקשיים וההתלבטויות – והנה צעד ועוד צעד שעושים יחד
זמן לא רב לאחר ההשתלמות התחלנו לשלב עקרונות אלו בעבודה שעשינו עם בננו בבית עד מהרה הבנו כי עבודה זו איננה מיועדת לשעה טיפולית כזאת או אחרת, אלא היא משהו שחושבים אותו כל הזמן ונשזר בתוך החיים ובמשך שגרת היום. וזה נכון לא רק לגבי בננו שהוא כיום כבר בן שנתיים ומתוק אמיתי אלא לגבי כל ילד באשר הוא.
אני עצמי עוסקת בטיפול רגשי בילדים ונוער ורואה איך עקרונות המודל וההתנסות שלי ב"זמן יחד" מחלחלים לתוך עבודתי הטיפולית ומעשירים אותה .
יום אחד אתה תראה
אנחנו ניפגש
אני אמצא אותך
לרגע
אחר-כך לשניים
וכבר אנחנו שניים
היכן שהנך הנה אני
היכן שאתה
מחכה …. לך
ואז אולי גם אתה —- תחכה לפגוש בי…