ל-Floortime מספר עקרונות מנחים:

• על המטפל לזהות את היזימה או את העניין של הילד ולעקוב אחריהם: אחד הקשיים הבולטים של ילדים עם בעיות קשר ותקשורת הוא היזימה. בדרך זו של הצטרפות לילד, המטפל מעודד את היוזמה והחקירה שלו. תצפית על הילד, חיקוי ומשחק מקביל הם חלק מהכלים שבהם המטפל משתמש. המטפל בוחן את המשחק החזרתי ככזה המספק מפתח לעולמו של הילד. לדוגמה, אם הילד משחק רק עם מכוניות, הצטרפות המטפל למשחק עם מכוניות מאפשרת כניסה מהירה יותר לעולמו של הילד; אם הילד מתרוצץ בחדר, המטפל מבין זאת כצורך של הילד בתנועה. הוא משתמש בתנועה כרכיב מרכזי באינטראקציה עם הילד והוא רץ אחריו ותופס אותו. המטפל צריך לבחון היטב לא רק את הפעילות שהילד בחר לעשות, אלא גם את המניע שלה, על מנת להיכנס לעולמו של הילד. לדוגמה, בזמן Floortime ילדה הסובלת מקשיים חמורים בוויסות, מחוסר עניין בעולם ומקושי ביצירת אינטראקציות מסיעה קרון רכבת תחת כף רגלה. ההורים מנסים לעקוב אחרי היזימה שלה ושרים שיר על רכבת, אך הילדה לא מגיבה. אולם, מיקום ההורים מתבקשים לתת מענה ברמה התחושתית ומעסים את כף רגלה עם הקרון, היא מתחילה להראות עניין והנאה באינטראקציה.
• על המטפל להנכיח את עצמו בטיפול: על המטפל להיות שותף למשחק ולא רק ללוותו. טיפול על פי המודל מתמקד ביחסים בין-אישיים ובאינטראקציות, לכן תפקיד המטפל לשמש כשותף למשחק או לדיאלוג של הילד. המטפל לא רק משקף לילד את העולם או מתווך לילד את הסיטואציות, אלא הופך להיות חלק מהן. אסטרטגיה זו מיושמת הן ברמות הנמוכות של המשחק (לדוגמה, בדגדוגים או במשחקי כדור) והן ברמות הגבוהות, שבהן הילד מסוגל לנהל שיחה. על פי המודל, פעילות שרק עוקבת אחרי הילד אינה התערבות מועילה; יש צורך בפעילות שבה המטפל משמש שותף למשחק. לדוגמה, אם ילד מתרוצץ בחדר, המטפל לא יתרוצץ אחריו, אלא יראה בזה יזימה למשחק משותף; הוא ירוץ אחרי הילד ויתפוס אותו, על מנת שהילד יתייחס אליו. על המטפל להרחיב את ההתנסות של הילד ולהעמיקה: במהלך ה- Floortime
• על המטפל להרחיב את היכולת של הילד, בהתאם לשלב שבו הוא נמצא. כלומר, אם הילד יוצר מספר מעגלי תקשורת, המטפל ינסה להרחיבם; אם הילד משחק משחק דמיוני של סיטואציות רגשיות מסוימות, המטפל ינסה להרחיב את המשחק גם לסיטואציות רגשיות אחרות. המטפל יכול לעבוד על הרחבת הטווח הרגשי שהילד מביע, מרגשות של שמחה, חיבה ואהבה לרגשות מורכבים יותר או קשים יותר להבעה, כמו כעס ואכזבה. בנוסף על כך, על המטפל להעמיק את ההתנסות של הילד. למשל, אם הילד משחק משחק דמיוני, אפשר לשאול אותו שאלות פתוחות על מהות המשחק, כדי לעורר את הילד לחשוב על רעיונות משלו ולספק תשובות. לדוגמה, ילד משחק משחק דמיוני, שבו הוא נוסע ברכבת. השאלה “האם אתה נוסע הביתה או לגן?” תאפשר תשובה קצרה ולאקונית. לעומת זאת, שאלה כמו “לאן אתה נוסע?” תחייב את הילד לחשיבה יצירתית.
• על המטפל להצטרף לילד בשלב ההתפתחותי שבו הוא נמצא: חשוב שהמשחק יתבצע ברמה התפתחותית המתאימה לילד. אחת השגיאות הנפוצות של מטפלים היא עבודה ברמה התפתחותית גבוהה מידי. הדוגמה של הילדה המשחקת עם הרכבת (ראה עיקרון ראשון) ממחישה התייחסות של הורים ברמה סימבולית, בעוד הילדה נמצאת בשלב הראשון, שבו ויסות ועניין בעולם הן יכולות שמאתגרות אותה.
• על המטפל לפתוח ולסגור מעגלי תקשורת רבים ככל האפשר: מעגלי התקשורת הם הכוח המניע את ההתפתחות והצמיחה. על המטפל לעודד את הילד ליזום ולהישאר בתוך מגוון של מעגלי תקשורת מורכבים. בשלבים הראשונים, מעגלי התקשורת מאפשרים הרגשה של שייכות והנאה וכן את התרחשותו של תהליך הקו-רגולציה. בהמשך, הם מאפשרים, בהדרגה, למידה ברמות חשיבה גבוהות יותר. חשוב שמעגלי תקשורת אלה יהיו מלאי אפקט ומשמעות לילד.
• על המטפל ליצור אווירת משחק והנאה: הנאה וביטחון הם הרגשות שבבסיס הקשר. הם מאפשרים את צמיחת הקשר לשלבים מאתגרים יותר לילד. פעמים רבות, חזרה למשחקים הראשוניים של מחבואים וקוקו מאפשרים צמיחה בדרך קלה יותר. המטפל נשאר בפעילות מהנה ומרחיב את האינטראקציה עם הילד, כל עוד הילד מעורב רגשית בפעילות ונהנה ממנה. לפעמים, בתחילת המשחק, הילד לא שמח על כניסת המטפל למשחק עימו, מכיוון שלמשחק אין עדיין את המשמעות של הנאה משותפת. הניסיונות הראשונים של המטפל עלולים אף להיראות בעיני הילד חודרניים או מפריעים, בעיקר אם הילד רגיל להתכנס בעולמו. על כן, על המטפל לקדם את המשחק באווירת שעשוע, כדי ליצור אצל הילד בסיס רגשי של הנאה וביטחון.
  על המטפל לבנות את האינטראקציה בהתבסס על הפרופיל האינדיווידואלי, התחושתי-תנועתי, של הילד: ידע וחשיבה מוקדמים על מה גורם לילד הנאה (לדוגמה, חיבוק הדוק או נדנוד) עשויים להיות לעזר רב במהלך האינטראקציה. הם יכולים לעזור למטפל להבין מוסחות או נתק מסוים של הילד ואיך להתגבר עליהם במהלך הטיפול. לדוגמה, ילד עם רגישות אודיטורית בכלל ולצפירת אמבולנסים בפרט, יכול להיעזר במבוגר שמודע לקשייו, מקשיב איתו לקולות מעוררי חרדה, מתייחס אליהם באופן רגשי ומרגיע את הילד. מטפל המודע לכך שלילד יש קושי בעיבוד שמיעתי – ידבר אל הילד בקצב התואם את יכולתו. התערבויות אלו יאפשרו לילד להישאר בקשר למשך זמן ארוך יותר.
• על המטפל לספק לילד הזדמנויות לפתור בעיות: השאיפה בטיפול היא, שהילד יחשוב לבד ויתמודד ככל הילדים האחרים עם אתגרים שהחיים מציבים בפניו. בזמן הטיפול, על המטפל ליצור הזדמנויות לפתירת בעיות ברמה שהילד יכול להגיב אליה. לדוגמה, המטפל יכול לחסום לילד את הדרך על מנת שיחשוב איך להיחלץ; הוא יכול להרבות ב”טעויות”, להיות “חדשני” או מפתיע, על מנת לעודד חשיבה; להערים קשיים מיקום הילד מנסה לבנות משהו, או לשאול שאלות מאתגרות מיקום הילד נמצא בשלבים גבוהים יותר של חשיבה.
• על המטפל לאפשר משחק סימבולי וחשיבה מופשטת: על מנת לעזור לילד להגיע לחשיבה מופשטת על המטפל לעודד את הילד לכך במהלך הטיפול, גם אם הוא נמצא עדיין ברמות נמוכות יותר. למשל, אם הילד מחפש אוכל או שתייה אפשר להציע לו “בכאילו”; אפשר להתייחס לגליל בחדר הריפוי בעיסוק כמנהרה, מערה או בית; הספה שעליה הילד קופץ יכולה להיות ענן או הר. מאוחר יותר, מיקום הילד מסוגל לחבר את העולם הסימבולי לעולם הרגשות שלו, הקישורים הללו יישאו פרי. עם זאת, ככל שהמוטיבציה ומעגלי התקשורת גבוהים יותר, יש מקום רב יותר לחשיבה מופשטת.